קוראים לי דפנה לייה (במלעיל) ואסתטיקה על כל צורותיה עושה לי שקט בגוף.
זה משהו שמגיל צעיר מפעיל אותי - כמו קול פנימי שאומר לי לאן להזיז, במה לצבוע, מה לאכול, לאן ללכת, אפילו את מי לאהוב... תמיד יהיה שם מענה כלשהו מבחינה אסתטית שיגרום לי להימשך. אני לא מעתיקה וכמעט לא צורכת השראה מפינטרסט, להיפך, זה מכבה אותי ומדכא לי את היצירה. אני מחפשת להרגיש. את האיזונים והשילובים בדגש על איכות פשטות ופונקציונאליות.
​
בתור מעצבת פנים, אני מוצאת את האיזון המושלם בין צרכי החלל לבין מי שמאכלס אותו - באופן בלתי תלוי באופנות מתחלפות. הסביבה שבה אנו חיים תורמת לאיכות החיים שלנו, לכן החומרים והמוצרים שאנו בוחרים ורוכשים צריכים ללוות אותנו לאורך זמן ולהוות חלק בלתי נפרד ולהיבחר בקפידה.
​
עבורי לעצב חלל זה להוביל דרך חוויה המשאירה בגוף זיכרון חוויתי.
​
מינימליזם מקסים אותי, אני בעד אמת וכנות של חומר, נמנעת מחומרים המעובדים יתר על המידה. פשטות זה כח מבחינתי - אי אפשר להישאר אדיש לזה, לתת מקום ונוכחות לדברים החשובים באמת זה המוטו שלי, עומס מייצר המון רעש.
 
מינימליזם זה לא רק סגנון - אלא דרך חיים.